ראיון: תומר שרון מדבר על תיאטרון ושות'

"זו בעצם הצגה נורא דרמטית וקשה – ששרים אותה" - כך מגדיר תומר שרון, או בשמו המלא - תומש, את ההצגה "כמעט נורמלי", שעלתה לבמת הבימה ממש לפני שבוע. המחזמר הבלתי שגרתי בתיאטרון הלאומי עוסק במשפחה המתפוררת סביב מחלתה של האם, שלוקה במאניה-דיפרסיה. "יש לי הרבה מחשבות על ענייני טיפול, גם על טיפולים שעברתי ולא הצליחו", מבהיר השחקן, שמלחמתו הארוכה בדיכאון היא לא ממש סוד. את ההיסטוריה הכאובה הזו הוא מתעל לתפקיד טיפולי כפול - הן את זה של הפסיכיאטר והן את זה של הפסיכולוג. "זה פחות דמויות ממה שאני מרגיש בדרך כלל. בדרך כלל אני מרגיש שישה-שבעה אנשים במקביל", הוא מסביר, ומבהיר שמדובר ב"פחות פיצול אישיות, יותר פיצוץ אישיות".

פיצוץ האישיות הזה בא לידי ביטוי גם בחייו המקצועיים. "כדי להיות בתוך משהו פול טיים צריך להיות רק בו", הוא אומר, "ולי קשה להתעסק בדבר אחד". שרון (41) סוגר השנה שני עשורים של עשייה תרבותית מאז הופיע לראשונה ב"עניין של זמן" ב-1992. את הפריצה הגדולה לתודעת הקהל הוא עשה בתכנית המערכונים ההזויה "פלטפוס". גיחותיו לתחום ההומור מאז היו בעיקר בתכניות אלתורים - העיקרית שבהם הייתה "של מי השורה הזו?" בהנחיית שלמה בראבא. זוהי אדפטציה מקומית ומוצלחת לתכנית האלתורים הבריטית "Whose line is it anyway?", ובה השתתפו גם אלון פרידמן ודרור קרן. תכנית דומה מאוד, ששרדה זמן קצוב למדי, הייתה "טוב שבאת", בהנחיית מוני מושונוב. בין לבין לקח שרון חלק גם בתכנית הסאטירה "משחק מכור". 

"הנונסנס והפלטפוסיה היו שבע שנים אינטנסיביות", הוא מסביר. "באופן טבעי, אחרי זה רציתי לחתוך מזה. זו לא תמיד בחירה מודעת. אני צף עם הזרם, אני לא תמיד לוקח בחירות מושכלות". לאורך השנים התרחק שרון מההומור הפרוע לטובת תפקידים מובְנים יותר בתיאטרון, בטלוויזיה ובקלונוע. בין סרטי הקולנוע בהם הופיע שרון בשני העשורים האחרונים ניתן למנות את "מר באום", "צומת וולקן" ו"מרס תורכי".

את המפגש הראשון שלו עם במת התיאטרון, עוד לפני שהגיע ל"פלטפוס", חווה שרון בגיל 13 בהצגה "קוויאר ועדשים", בה גילם את בנו של ששון גבאי. "זו הייתה חוויית חיים", הוא מספר. "הסתכלתי בעיניים קרועות על כל מה שקורה סביבי, דברים שהבנתי רק אחרי עשור. ראיתי בפעם הראשונה שחקנית בוכה כי פיטרו אותה. ראיתי שחקנים רבים על פוקוס, וחשבתי 'מה אכפת להם? אז יראו את זה יותר או את זה יותר'".

והיום, בעיניים מפוקחות, מה דעתך על תחום התיאטרון בארץ? 
"הרבה הצגות שמוצגות בארץ משעממות אותי. אני קורא להן 'הצגות ערוץ 2'", הוא מגדיר. "אני יושב בקהל ויודע בדיוק לאן העלילה הולכת ומה הקלוז'ר האמריקאי שיהיה בסוף. עוד משפחה ישראלית יושבת בליל הסדר, ההוא עיוור, ההיא נדפקה בתחת מהדוד שלה כשהייתה ילדה ואנחנו נדע את זה בעוד שש דקות בדיוק. יהיו חמישה-שישה שיאים רגשיים, ובסוף תהיה תקווה מהולה בעצב. אין לי כוח לזה! לא נעים לי אחרי זה לבוא לשחקנים. אני בקושי רואה טלוויזיה, למה אני צריך לראות את זה גם בתיאטרון? אני מעדיף לראות הצגה שמנסה לעשות משהו יוצא דופן ונכשלת, מאשר כזו שאפילו לא מנסה ומצליחה".

אז מה נחשב הצלחה בעיניך?
"אני צריך לשבת על קצה הכסא, להיקסם, להיפעם שיקרה משהו. שתהיה שם תחושת פלא", קובע השחקן. "כיום כולם רוצים מושג אמורפי שנקרא 'הצלחה' בלי לחשוב מה יוצא מזה. כל הריאליטי, והדוגמגישות – הכל זה תוצאה של מגה קפיטליזם שיצא מדעתו. אנחנו בבור תרבותי".

כמי שעומד מאחורי מילותיו, בוחר שרון באופן עקבי בתפקידים שהההגדרה הטובה ביותר עבורם היא "מעניינים", במובן הטוב ביותר של המילה, כאשר "כמעט נורמלי" זו רק הדוגמה הטריה ביותר. בין הפרוייקטים הבימתיים בהם נטל חלק בשנים האחרונות ניתן למצוא את "נפגעי חרדה" - מופע סאטירה מאת יוצרי "ניקוי ראש" אפרים סידון, ב. מיכאל ומוטי קירשנבאום; את "מוריס שימל" של חנוך לוין; ואת "פוסט טראומה" - הפקה משותפת של הבימה ושל תיאטרון ה"שאושפילהאוס" בדיסלדורף, שהציגה ארבעה סיפורי טראומה קולקטיבית של גרמנים וישראלים מהדור השלישי לשואה.

בנוסף לעיסוקו הנודע כשחקן, אוחז שרון במספר כובעים נוספים, ביניהם הוא מחליף ללא הרף. מעטים מודעים לעובדה שמאחוריו רשימה ארוכה של דמויות מדובבות בסדרות וסרטי ילדים שונים. הוא עומד מאחורי תוצרי קאלט כמו "החתולים הסמוראים", "ספייס ג'אם", "מפלצות בע"מ", "מולאן", ו"החבובות: הסרט". "אני אוהב לשחק בלי שרואים אותי", הוא מדובב את הדיבוב. "זה שימוש טוטאלי בקול, ואני גם יכול לשחק תפקידים שאני לא יכול לשחק בתיאטרון. אני מאוד אוהב אנימציה, ונורא כיף להרגיש שאני חתול בר, עגבניה או צב. פעם שיחקתי עגבניה תימנייה. אני לא זוכר מה היה הסיפור שלה, אבל אני החלטתי שהיא תהיה תימנייה".

גם מוזיקה תופסת חלק גדול מהזמן שלך.
"למוזיקה יש מקום אחר בחיי", הוא אומר. "דווקא ההלחנה, שזה דבר חדש בחיים שלי, פתחה אצלי משהו שונה מכל השאר". אחרי אלבום הבכורה "בלוזר", שיצא ב-2004, יצא במהלך החודשים אלבום חדש, שיכיל שירים שהלחין שרון בעצמו, ויעסוק ביחסים עם נשים "וקצת על העולם שמחוץ לנשים". האלבום זכה לשם "שירים לבלאנש" ויוקדש לחתולה שלו - שלמרבה ההפתעה, כל קשר בינה לבין טנסי וויליאמס מקרי בהחלט. "קראתי לה על שם קייט בלאנשט, שחקנית שאני מעריץ כבר שנים", מסביר שרון. "אני וקייט נולדנו באותו יום - 14.05.1970. אחרי שנים של אהבה אליה פתאום ראיתי את זה באחד ממדורי ה'נולדו היום'". וכמו "בלוזר", גם "שירים לבלאנש" יאוייר על ידי שרון עצמו, שבזמן החופשי שנותר לו (ונשאלת השאלה – היכן?) גם טובל בציור. "כבר לא נשאר לי כסף לגרפיקה, אז יכול להיות שאני פשוט אעטוף את הדיסק עם דף 4A", הוא צוחק.

יש גם זמן פנוי לתחביבים?
"אני קצת בענן חצי מהזמן", אומר תומש, ומצהיר שהוא גם כותב מחזות כשהוא לא נמצא בשאר עבודותיו. אחד ספציפי, עליו חזר לעבוד לאחרונה, הוא עיבוד לנובלה "ברטלבי" מאת הרמן מלוויל, העוסקת בפקיד שמגיע לעבוד במשרד ולאט לאט מכריז, על אפו וחמתו של המנהל, על רשימה ארוכה של דברים שאותם "היה מעדיף שלא לעשות". "בעיניי זו הנובלה הכי טובה שקראתי אי פעם", אומר שרון. "מלוויל מגדיר אותה כמהתלה. זה סיפור שמתחיל קומי ונגמר מאיים ומפחיד. כתבתי לזה כמה גרסאות – אחת כביכול ישראלית, שממקמת את הסיפור בארץ, ואחת יותר קרובה למקור, עם השמות האמריקאיים. הייתי רוצה לשחק את הפקיד, והייתי מת שמוני מושונוב ישחק את המנהל". במקביל עובד שרון כעת על כתיבת סדרה שתתבסס על חוויות אמיתיות שעבר. "הגעתי למסקנה שהחיים שלי זה הדבר הכי מצחיק שאני יכול לכתוב", הוא אומר.

לשאלת מקור ההשראה ליצירה פורה כל כך ולא פוסקת, שרון נותן תשובה כמעט צפויה. "ביום שבו אני קם טוב – כל דבר. החל מהחרקים שזוחלים אצלי בגינה ועד ליופי השמים והכוכבים. ביום פחות טוב – בעיקר נשים. רוב הנשים".

פורסם בעכבר העיר אונליין, 18.03.2012

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה