כתבה: שאני אשפשף?!


כמה נחמד להתעורר בבוקר, לקחת את מוצרי המכולת והעיתון מפתח הדלת, להכין טוסט במיקרוגל, להוסיף קפה נמס למים הרותחים מהבר המינרלי, לפתוח דלת למנקה, לשלוח למשרד באימייל את העבודה שעשית מהבית, לפתוח דלת לבחורה שתמיין לך את הארונות ותעשה סדר בחדרים המבולגנים בהם חששת לדרוך זה חודשים, לקנות בגדים בלחיצת עכבר, לפתוח דלת למסאז'יסט הפרטי שיפנק אותך, לשלם למוסכניק שתיקן את הרכב שלך ממש בחניה שלך, למסור את שקית הזבל לבחור שהגיע במיוחד כדי להוריד אותה לפח של הבניין ולחכות למופע התיאטרון שיגיע לדירתך.

נשמע מופרך? לא בהכרח. כל השירותים הללו, ורבים נוספים, ממלאים את דפי הזהב ואתרי האינטרנט כבר עכשיו. כל פעולה שאין לך זמן או כוח עבורה מוצעת כעת כשירות – במקומך, עבורך והיישר אל נוחיות ביתך. אבל בשעה שהמנקות הזרות, הברים המינרלים והקניות באינטרנט הפכו לרבים מאיתנו עניין של מה בכך, מוצעים לצידם שירותים שרובנו היינו מגיבים אליהם בקריאה מופתעת של "לא ידעתי שזה אפשרי!". ובכן, זה אפשרי. לעיתים, זה אף מציאותי עד גיחוך. 

אחת מספקיות השירותים האלה היא יפעת מדמון, הידועה יותר בכינויה "יפעת מסדרת". בפרופיל העסקי שלה באינטרנט מציעה יפעת סידור ארונות בגדים, קיפול כביסה, סידור מדפי ספרים, ארונות מטבח ומקלחת, ארונות וחדרי משחקים, אריזה ופריקה במעבר דירה, ועוד. הרעיון לעסק עלה במוחה באופן מקרי לחלוטין, בליל שימורים כלשהו עם בן-דודתה הגרפיקאי, בתקופה בה שניהם היו מובטלים. "אמרתי לו: שמע, אני מסדרת לכולם את הארונות, למה שלא נעשה מזה כסף?", מספרת מדמון ומעידה כי לא ציפתה לפניות כלל. "מבחינתי זה היה סתם גימיק", היא מספרת. 

הגימיק פעל. כבר למחרת הגיעו אל יפעת פניות טלפוניות, והעסק תפס תאוצה. "ראיתי ארונות בבתים שהם משהו מזעזע", היא מעידה על לקוחותיה. "אנשים לא מוצאים את עצמם. פתאום הם מגלים דברים שיש להם. היו בתים שהגעתי אליהם והכביסה הייתה עדיין על הכורסא בסלון. הייתה איזו אישה הזויה שסידרתי אצלה חדר שהיו בו דברים משנת אנטיוכוס, שלדעתי היא בכלל לא זכרה שהם קיימים, וכשהרמתי את הבלאגנאז' שהיה שם גיליתי קורי עכביש. אחרי שהיא ראתה את הסדר שעשיתי היא לא האמינה שהחדר יכול להיראות ככה."

אל תטעו – לא מדובר בעוזרת בית. "גם אם תשלמי לי פי שניים, אני לא אגהץ ולא אנקה", היא קובעת נחרצות. מדובר באישה שכל תכליתה היא, תמורת 95 שקלים לשעה, להכניס סדר בבלגן הפרטי שלכם. תאמרו, אפילו פרטי מדי. 

"מדובר ברמה מסוימת של ניכור", אומרת ד"ר יהודית אורבך, מרצה לפסיכולוגיה חברתית באוניברסיטת בר-אילן. "החברה של פעם הייתה בנויה על קשר יותר אינטימי עם החפצים הפרטיים, על תחושת בושה חזקה יותר. כיום הכסף ממלא את מקום הכבוד העצמי ותחושת השייכות. זה חלק מתופעה כללית יותר שבה אנשים נוטים להשיג הכל בכסף ולא להשקיע אנרגיה." 

אם חשבתם שקיפול בגדים היא המטלה המעיקה היחידה ממנה ניתן להיפטר בהינף ארנק, טעות בידיכם. לפני כשנה יזם תומר בן-אולד, יחד עם שלושה חברים נוספים, את "מוריד הזבל" – חברה שעושה, ובכן, בדיוק את מה שזה נשמע שהיא עושה. תמורת 44 שקלים בחודש, יגיע אל ביתכם מדי ערב נציג של החברה ויפטור אתכם מאחת המטלות המגעילות ביותר של חיי היומיום. "אני לא קורא לזה עצלנות", אומר בן-אולד. "אם אתה מוריד את הכלב, זה משהו אחד. זה משהו אחר אם אתה מוריד זבל, וצריך לשמור שהוא לא ייגע בבגדים, ולא יטפטף במעלית, שאם אתה אדם עם מצפון אחר כך תצטרך לנקות. הרי לכולנו קרה שנקרעה השקית במעלית או שיוצאים לבושים יפה וצריך להחזיק את השקית רחוק מהגוף." 

"תחושת האינטימיות עם עצמי ועם הדברים ששייכים לי דועכת, מצטמצמת, נחלשת לעומת הצורך בנוחיות והתחושה שכסף יכול לקנות הכל", אומרת ד"ר אורבך. "הזבל של האנשים היה אמור להיות חשוב להם, כמו תינוק שמעריך את היציאות שלו, ומסתבר שזה לא כך." 

ואם באמת לא אכפת לכם להכניס זרים לביתכם ולא מתחשק לכם לצאת, תוכלו להרחיק לכת אף יותר ולהזמין לביתכם הופעת תיאטרון. אביבה אפל, מנחת "תיאטרון פלייבק – משחק מהחיים", תשמח להביא לסלון שלכם את ז'אנר הפלייבק הייחודי, תיאטרון אלתורים המבוסס על חוויות של מספרים מן הקהל, ולתת הופעה פרטית - במלוא מובן המילה.  

"בערב פתוח שבו מגיעים לתיאטרון וקונים כרטיס, כל אחד יכול לעלות ולספר סיפור", אומרת אפל. "בערבים המיוחדים שבהם התיאטרון מוזמן לתוך החלל הביתי, בדרך כלל יש למזמין סיבה שלכבודה הוא מזמין את התיאטרון – יום הולדת, מפגש משפחתי משמעותי, סיום תפקיד - וההופעות תהיינה ממוקדות נושא, ממוקדות אדם וממוקדות קהל יעד. בנוסף, בהופעות הפתוחות לקהל אין הכנה מיוחדת – אנחנו פשוט מגיעים, בלי לדעת מה יהיה. בהופעות שמוזמנות הביתה אנחנו עושים הכנה עם המזמין כדי לדעת לכבוד מה הוא מזמין אותנו, מה הציפיות שלו מאיתנו ואיך אנחנו משתלבים באירוע."

 נכתב עבור קורס ביחידה לעיתונאות ותקשורת בבר אילן, אפריל 2008. מפורסם כאן לראשונה.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה