ביקורת תיאטרון: "Mein erster Sony" - ככה מתרגמים את ברבש לגרמנית

יותם לזר, ילד תל-אביבי בן 11, מקבל מאביו במתנה טייפ, על מנת שיקליט את הסיפורים שהוא ממציא ללא הרף בשטף של יצירתיות. במקום זאת, מתחיל יותם להקליט ללא אבחנה את כל המתרחש סביבו: קולות טבע, מפתחות נופלים, ובעיקר – את משפחתו המתפוררת. דרך אוזניו של יותם ועיניו של הבמאי הגרמני-יהודי סטפן ביטון, קם לתחיה ספרו של בני ברבש, "מיי פירסט סוני", כעולם ילדות אמיתי. עולם המורכב מגלגלים, מסכי וידיאו, טרמפולינות, משחקי אור וקולות בלתי נראים.
 
זיכרון חייו של יותם, החושף את סיפורו – ובעיקר, את סיפורו של אביו – ממרומי בגרותו, עובר לנגד עיניו ולנגד עיני הצופים בזרם בלתי פוסק של רגעים המתערבבים, גולשים ומחליקים אחד לתוך השני על גבי נעלי ספורט עם רולרבליידס ובכורסאות ממונעות, בתחלופה בלתי פוסקת. אותה תחלופה תקפה גם לגבי השחקנים, כאשר מלבד יותם, מחליפים כל הארבעה האחרים דמויות בזו אחר זו, כאילו היו גרביים. השחקנית שרגע לפני הייתה ילדה קטנה בהתקף אסטמה הופכת, בלי להניד עפעף, למאהבת של האב, ואילו זו שהייתה לפני רגע המאהבת היא כעת האם הנטושה. היחיד שנותר ללא שינוי הוא יותם – אולי מתוקף תפקידו כמספר, אולי כסמל לסטאטיוּת המאפיינת את דמותו, הנותרת לאורך כל הסיפור כמות שהיא, עם הטייפ ביד. 

צילום: יח"צ
בדומה לשיטת הבמה הריקה בה השתמש לארס פון-טרייר בסרטיו "דוגוויל" ו"מנדרליי", מסתמך ביטון במידה רבה על הדמיון של הקהל יותר מאשר על התפאורה. בריכה, מונית, עוגת יום-הולדת עטורת נרות – כולן קיימות אך ורק בדמיונו של הקהל. התפאורה המוחשית משמשת לעיתים רחוקות בלבד למטרתה המקורית, ועל פי רוב היא שם על תקן סמל או אלגוריה. כך, למשל, בסצינה על ניצולי השואה להם משמש האב אסף כסופר צללים, הוילונות מוגפים על הדמויות מסביב לאיש שאיבד את כל משפחתו; או בסצינה המבריקה בעין גדי, בה האב מתגנב לשק השינה של אחת מהרומנים הרבים שלו בשעה שהילדים ערים ומאזינים, המשוחקת כולה כאורות פנסים על וילון בבמה חשוכה.

כיאה להצגה שעלילתה מבוססת על הקלטה, דמויות ורגעים רבים קיימים על הבמה אך ורק בקולם. הדמויות -  כי אינן חשובות מספיק; הרגעים – כי הם חשובים מדי. השחקנים הגרמנים נכנסים באופן מדויק לנעליים של הדמויות הישראליות. למרות התחלה חלשה מעט (ואני נותנת להם קרדיט, מאחר וזו הייתה ההצגה הראשונה בארץ) התברר מהר מאוד שמדובר בקאסט מעולה, המתפקד כמכונה מדויקת, עם תזמון מושלם וכימיה בלתי ניתנת לזיוף. 

ספרו של ברבש הוא ביסודו יצירה ישראלית מובהקת. חוויות העלייה של האם עלמה ושל הסבים צבי ומרים, התחרדותו של הדוד נמרוד, ההופך לאברם, המסמלת את המאבק בין הדתיים לחילונים, הפוליטיקה הישראלית המסובכת המלווה את העלילה כחוט שני  – כולם הופכים את הספר לאתגר כמעט בלתי אפשרי לבימוי אפילו עבור במאי ישראלי, קל וחומר עבור במאי אירופאי. בתוך כל אלה מצליח ביטון לנווט במיומנות וליצור, מעל לכל, סיפור של משפחה. סיפור ישראלי במהותו ואוניברסלי במהותו בו זמנית. 

למרות שההצגה נמשכת קרוב לשלוש שעות, הן חולפות כמעט בלי משים. ממש כמו בדבריו של יותם בהם נפתחת ההצגה, את הזמן החולף מרגישים רק לאחר שהוא נגמר.

פורסם בעכבר העיר אונליין, 24.06.2010


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה