טור דעה: YES, נמאס!



בשבועות האחרונים מרצדת על המסכים שלנו פרסומת לטלנובלה החדשה מבית היוצר של טמירה ירדני, "תיכון השיר שלנו" (כאילו לא היה די בזוועה המקורית). ייתכן שכבר יצא לכם להיתקל במורות הרציניות למראה המביעות את דעתן על הסדרה הרדודה והסקסיסטית (הגדרה של הפרסומת!) למנגינת "שיר הפרחה".
לא, לא התבלבלתם. הפרסומת, זו שתפקידה למשוך אל הסדרה צופים, "מוכרת" אותה לקהל היעד שלה – מתבגרים בני 13-17 – על ידי התפארות בשפה נמוכה ובתוכן נמוך עוד יותר. וכל זאת נעשה בערוץ הנצפה ביותר במדינה. 

אני בת 24. בימים טובים ובלי איפור אנשים נוטים להעריך שאני בת 16 לכל היותר. המילים "כשאני הייתי צעירה - זה לא היה ככה" נשמעות מעט מגוחכות כשהן מגיעות מ"מורדות" גילי - אני מודה! אבל באמת, כשאני הייתי קטנה זה לא היה ככה. אפילו "בוורלי הילס", ששודרה בערוץ הילדים, ניסתה להיות חינוכית במידה כלשהי, והתייחסה לנושאים רציניים יותר, כגון הריונות לא רצויים, אלכוהוליזם ואיידס. אולי אני מדמיינת, אבל לא זכורה לי אף סדרת ילדים ונוער ששודרה בארץ בשנות ה-90 שהייתה לחלוטין נטולת מסר ולא שירתה שום מטרה מלבד תיאור עלילות נפתלות של תככים אינסופיים. ואם היו תכניות כאלה, יש סיבה טובה לכך שאני לא מצליחה להיזכר בקיומן – הן לא התגאו בהיותן כאלה. 

אני אהיה בין הראשונים להודות בכך שגם אני בין מוקיעי "הנוער של היום". אבל דור שלם לא הופך לעילג ולשטחי בין לילה. היה כאן תהליך ארוך. והבעיה היא שהמוסדות שתפקידם לחנך, והטלוויזיה בכללם, מעלו בתפקיד הזה דווקא כשהצורך בו היה עז מכל, ועודם ממשיכים לעשות זאת. דווקא בעידן שבו מנחים בערוץ ילדים נראים כאילו הם כאן רק כהפסקה מקריירת הדוגמנות, בעידן בו כללי הדקדוק הבסיסי (כגון הבדלה בין גוף ראשון לגוף שלישי) הפכו לבּושה, בעידן שבו אנחנו כבר לא מזדעזעים מהריוניות בנות 12, היינו צריכים גיבורים שיזכירו לצופים הקטינים שסקס, בגידות ומזימות (כולם בעברית קלוקלת, כמובן) הם לא בהכרח חלק בלתי נפרד מהחיים. היינו צריכים שר הורוביץ, שמתנהגת לפעמים כמו ברבי מפונקת אבל בעלת אוצר מילים שלא היה מבייש אף מצטיין פסיכומטרי; היינו צריכים זאק מוריס, שלמרות כל התעלולים שלו נשאר תמיד ג'נטלמן מושלם; היינו צריכים דונה מרטין, שתוכיח שזה לא אסון לחכות עם אבדן הבתולין. 

במקום זה קיבלנו רצף של טלנובלות, שאין לי לב לשים את המילה "חינוך" באותו משפט עם שמן.

בשנה האחרונה שלי בתואר בתקשורת לקחתי קורס בשם "ילדים, נוער ותקשורת". אחד הפרויקטים שלנו היה סקר שערכנו בקרב ילדות בנות 12 על העונות המוקדמות של "השיר שלנו". אחת השאלות המכשילות בסקר הייתה "מה למדת מהסדרה?". היו שם 15 תשובות, אבל בזיכרון שלי חרוטות שתיים. האופטימית שבין השתיים, שנסכה בי גאווה כשקראתי אותה, הייתה: "כלום, זה לא חינוכי". התשובה השנייה הייתה "שבשביל אהבה צריך לשקר".

חבל שטמירה ירדני לא נחשפה לתוצאות הסקר. היא ודאי הייתה מכניסה את זה בשמחה לפרסומת הבאה שלה.

פורסם במגזין הסיום של ביה"ס לעיתונות "כותרת", יולי 2009. 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה